חיפוש
  • אלי רייך

חינוך ביתי או חינוך בית ספרי? Home Schooling בעיני המחוקק ומשרד החינוך-אז והיום מאת: עו"ד אלי רייך,

חינוך ביתי הנו שם כולל למסגרות חינוכיות חלופיות, הקיימות לצד מערכות החינוך הבית ספריות. מי שבוחר לחנך ילדיו בחינוך הביתי מעניק לילדים חינוך לפי תכנית מובנית שגובשה בשיתוף הילדים בדומה לתוכנית של משרד החינוך, או חינוך חופשי המבוסס על סקרנותו הטבעית של הילד הלומד תחומים כרצונו. כאן אין ספרי לימוד מכוונים ומותר לשאול ולגלות סקרנות בכל תחום. הלמידה עצמאית ונשענת על כל מקור מידע זמין כמו אינטרנט, ספרות סרטים וכיוצ"ב.

יתרונות רבים לחינוך הביתי. הוא מותאם לרצון התלמיד, נשמרת בו סקרנותו הטבעית של הילד, מוקנים ללומד כלים ללימוד עצמאי וחוויתי, נוצר קשר אישי בין בני המשפחה ונמנעים חסרונותיו של החינוך הקונבנציונלי כמו אלימות, לחצים נפשיים, תחרותיות ועוד. תפיסת העולם בחינוך הביתי גורסת שהלימוד הינו אורח חיים בבחינת הליך טבעי המתקיים כל שעות היממה ובו שותפים ההורים. החיים והלימודים שזורים זה בזה ויוצרים לתלמיד חוויה אישית חשובה, מעצימה, בונה ומפתחת.

מחקרים הוכיחו שתלמידי החינוך הביתי עולים על תלמידי בתי הספר, וציוניהם גבוהים משמעותית בכל התחומים.

לצד היתרונות הבולטים של החינוך הביתי גלום בו קושי מובנה שכן בחינוך זה ההורים משמשים מורים, עובדה המצריכה נוכחות יום יומית מלאה של אחד ההורים. לפחות הורה אחד חייב להתנתק כמעט לחלוטין מכל עיסוק אחר.

מנגד, מעגן חוק חינוך חובה את החובה החוקית לשלוח ילדים ללמוד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר. החוק מחייב רישום ילדים מגיל 3 למוסדות חינוך מוכרים. הורה שלא שולח את בנו למוסד חינוכי מפוקח, נחשף לסנקציות פליליות למעט אם פטר שר החינוך מטעמים מיוחדים את ההורה מחובתו לשלוח את בנו לבי"ס.

מנכ"ל משרד החינוך הביע בשנת 2006 עמדה שלילית לחינוך הביתי ולא ראה בזכות הבחירה ההורית גורם רלוונטי. למעשה הצדיק מנכ"ל המשרד בחוזר שפרסם את קיום המערכת הממלכתית בלבד וקבע שרק המדינה הינה האחראית והמוסמכת לחינוך הילדים. תפיסת זו מנוגדת למחשבה שהמשפחה מהווה מסגרת קבוצתית טבעית של הפרט ושהתערבות בה חייבת להיות מנומקת היטב ושהיא מוצדקת רק במקרים נדירים. בהתאם, נקט משרד החינוך בשנת 2006 הליכים פליליים נגד הורים שלא שלחו את בנם לבי"ס, וכתחליף העניקו לבנם חינוך ביתי בביתם. בתגובה עתרו ההורים בג"צ בבקשה לעכב את ההליכים הפליליים כנגדם ולחייב את מנכ"ל משרד החינוך להתיר חינוך ביתי.

לדעתם של העותרים רק להורים נתונה זכות לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם. ילדים אינם רכוש המדינה ואין היא האפוטרופוס הטבעי שלהם, ומכאן שהוצאת ילדים מבית הוריהם, ולו לשעות ספורות במשך היום אינה חוקתית ככל שהיא נעשית בניגוד לרצון ההורים. עוד הדגישו העותרים לבג"צ כי: "זכות הבחירה ההורית היא נגזרת של הזכות לחינוך המוענקת לילד, שבין מרכיביה גם הזכות לבחירת תכני הלימוד והאופן בו יבוצע. זכות זו מוענקת למתחנך בשלבים מאוחרים של חייו ובתקופת הילדות והנערות היא ממומשת באמצעות ההורה. זכות ההורים אינה נובעת רק מזכותו של הילד, אלא גם מן הזכות הנפרדת והטבעית של ההורים לגדל את ילדיהם על כל המשתמע מכך. כאפוטרופוסים טבעיים "זוכים" ההורים לאוטונומיה בגידול ילדיהם, כאשר כל חברה בוחרת לה את גבולות ההתערבות באוטונומיה זו".

שתי הצדקות תומכות בהכרה בזכות ההורה לחנך את בנו כרצונו. הראשונה נגזרת מזכויותיו של אדם לאוטונומיה, לחירות ולכבוד שהינם בסיס לחשיבה ליברלית. להורה יש חירות ואוטונומיה למימוש האינטרס שלו להשפיע על ילדו. חירות זו מקורה בקשר הטבעי והראשוני שבין ההורה לילד ובהכרה בזכויות ההורה כאדם. השנייה, נובעת מכך שהחינוך הוא כלי לשימור תרבותי. חברה ליברלית חייבת לאפשר לפרטים בה לשמר ערכים, מסורות ושפה היוצרים יחדיו תרבות.

בהתייחסו לסוגיה זו קבע כב' השופט שמגר: "זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית וטבעית הטבועה ועולה מהקשר בין הורים לצאצאיהם. המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה.... זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר בין הורים לילדיהם".

עוד טענו העותרים "שביחסי המשפחה עם החברה והמדינה, אין האחרונות רשאיות להתערב בהחלטות המשפחה פנימה, בעניינים הקשורים להבאת ילדים, לגידולם ולחינוכם ביחסים אלה ההורים אמורים ליהנות מאוטונומיה מלאה... ההורים הם האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם, והחובות והזכויות שהוענקו להם בחוק מקנות להם שיקול דעת כיצד לגדל את ילדיהם וכיצד לחנכם".

בעקבות הגשת העתירה ובעקבות האמור בה, שינה משרד החינוך את גישתו לחינוך הביתי ומאז הוא מאפשר, ולא בלי פיקוח, למשפחה שמראה שהיא ראויה, לחנך את בניה בבית. נושא החינוך הביתי מהוה לעיתים סלע מחלוקת בין זוג הורים שהחליטו להתגרש. במקרה כזה נתונה ההחלטה בדבר החינוך הביתי בידיו של בית המשפט שאמור להכריע בין הניצים. לאחרונה זכתה אם גרושה, שהייתה מיוצגת על ידי כותב מאמר זה, (לאחר מאבק ארוך, קשה ומתיש) בתביעה נגד בן זוגה הגרוש לאפשר לה לחנך את בנותיהם במסגרת חינוך ביתי לבדה.

סיכום יפה לנושא מצוי בדברי כבוד השופט בעז אוקון שכתב כלהלן: " קיומם של בתי ספר פרטיים לצידם של בתי ספר רשמיים הוא מסימני ההיכר של דמוקרטיה השתתפותית. משטר זה מעודד התארגנות קהילתית ומאפשר לקהילה לנהל את חייה לפי הבנתה, בין היתר באמצעות הפעלת מוסדות חינוך. בתי ספר פרטיים עונים על הצורך לשמור על מסגרת ייחודית בחברה רב תרבותית, ובכך מקודמת גם האוטונומיה האישית של הפרט, המתבטאת ביכולתו לשלוט על דרכי חינוכו. ניסיון להכתיב תכני לימוד ודרכי לימוד עשוי לעורר התנגדות בשל פגיעתו המרה באוטונומיה זו. אכיפתו של משטר לימודים אחיד עלול לחטוא לצרכיהן הייחודיות של קהילות שונות, ולפגוע ברצונן לשמר תרבות או זהות עצמאית".

לסיכום יאמר כי למרות יתרונותיו הבולטים של החינוך הביתי, אין הוא נפוץ, ואחוז המנצלים אפשרות זו נמוך במיוחד. יתכן שדבר זה נובע מהעובדה שהוא מחייב, ממי שחפץ ליישם אופציה זו, לשנות את הרגליו במובנים רבים לרבות בהקשר לתעסוקתו, למקום מגוריו לקשר עם בן זוגו ועם שאר בני משפחתו.

המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה וירושה), ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים בתחום דיני משפחה ודיני ירושה בטלפון: 054-2473786.


128 צפיות0 תגובות