סעיף 30 לחוק הירושה קובע "שצוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת בטלה". כלומר, המחוקק רצה לוודא שתכובדנה רק צוואות אשר עושיהן לא היו נתונים להשפעה אסורה של מי שעתיד לזכות בירושה. בשאלות מהי השפעה פסולה? וכיצד ניתן להוכיח אותה? עסק בית המשפט העליון בתביעה שהתבררה בפניו. בפסק דינו כתב בית המשפט העליון דעתו בהקשר לסוגיות אלה, ופרסם הנחיות מחייבות לפתרון שאלות אלה גם בעת יד.
ומעשה שהיה כך היה: שישה חודשים לפני פטירתו של קשיש ערירי החלה הגברת מרום לעבוד בביתו. עד למותו רק היא שירתה וטיפלה בו כעוזרת. במותו הותיר המנוח שתי צוואות. בראשונה, משנת 1987 , ציווה את כל רכושו לרופאו. בצוואתו השנייה, משנת 1988, ציווה את כל רכושו למטפלת שלו הגברת מרום. לאחר מות המוריש הרופא הגיש בקשה לבית המשפט, לקיום הצוואה הראשונה, ואילו הגב' מרום בקשה לקיים את הצוואה השנייה. העניין הסתיים בפשרה .
אולם, מיד לאחר הפשרה, הועמד הרופא לדין באשמת מרמה, על כך שנהג בעבר לערוך לטובת עצמו צוואות של קשישים, ובהן גם צוואת המנוח. משהורשע בדין, ביטל בית המשפט את הפשרה שהושגה.
משבוטלה הפשרה, פנתה הגברת מרום, לבית המשפט המחוזי, וביקשה לאשר את צוואתו השנייה של המנוח ולהעביר לידיה את כל עזבונו.
היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה משום שרצה שעזבון המנוח הערירי יגיע לידי המדינה, שכן כך הוא הדין כשאין צוואה וכשאין יורשים לנפטר. לטענת היועץ, הצוואה שערך המנוח לטובת הגברת מרום בטלה, כי בעת עשייתה היה המנוח נתון להשפעתה הפסולה והבלתי הוגנת של הגברת מרום, שהייתה העוזרת היחידה של המוריש, ורק איתה הוא בילה את זמנו הפנוי. בית המשפט המחוזי, קיבל את בקשת הגברת מרום וציווה לקיים את הצוואה השנייה (לטובתה) כלשונה. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון ששינה את ההחלטה וקבע, שיש לבטל גם את הצוואה השנייה, ולהעביר את העיזבון לקופת המדינה משום שבשעת עשייתה היה המנוח נתון להשפעה השלילית של הגברת מרום. הגברת מרום בקשה לערער על פסק דינו זה של בית המשפט העליון. בקשתה נענתה בחיוב ובית המשפט העליון החליט לקיים דיון נוסף ולקבוע, מתי תחשב השפעה לשלילית, וכיצד ניתן להוכיח השפעה שכזאת.
בהחלטתו מנה העליון 4 מבחנים שקיומם מקים חזקה, שאכן הופעלה השפעה שלילית על המוריש, כלהלן:
מבחן תלות ועצמאות. לאמור, ככל שהמצווה היה פחות עצמאי ויותר זקוק לעזרת המטפל כך סביר יותר לקבוע שהצוואה הינה תוצר של השפעה אסורה.
מבחן תלות וסיוע. היינו, אם המטפל היה העוזר היחיד של המוריש והקשר בין השניים נבע רק מהצורך של המוריש בסיוע, הרי שמתחזקת ההנחה שה ופעלה השפעה שלילת על המוריש.
מבחן הקשר עם אחרים. הכוונה היא שאם לא היה למוריש קשר עם אחרים, סביר שהופעלה השפעה אסורה.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה. כלומר אם המטפל/ת הוא מי שיצר נסיבות מתאימות להכנת צוואה, למשל אם שכר שירותי עו"ד, אם הביא עדים לצוואה וכדומה, הרי שגובר החשש שהופעלה השפעה בלתי רצויה.
לפי פסיקת בית המשפט, אם באמצעות המבחנים דלעיל עולה חשש ממשי להשפעה אסורה, או בלשון בית המשפט "קמה חזקה שהופעלה השפעה בלתי הוגנת ", יש זכות ליורש לסתור את החזקה ולהוכיח אחרת. כלומר, לאחר הקמת החזקה יש לבחון האם אמנם המסקנה שהצוואה נעשתה כתוצאה מהשפעה אסורה היא המסקנה האפשרית היחידה, או שמא אולי לא כך הדבר. כלומר, לאחר הקמת החזקה היא ניתנת לסתירה, וזאת באמצעות אחד משישה מבחנים כלהלן:
מבחן השימוש לרעה בתלות. לאמור האם אמנם נוצלה התלות לרעה.
מבחן הקשר הרגשי בין המוריש ליורש. כלומר אם היה בין השניים גם קשר רגשי אזי לא תוכר השפעה בלתי הוגנת.
מבחן הנישול. היינו אם הצוואה לא מנשלת, ללא הצדקה, יורשים אחרים, ספק אם הייתה השפעה אסורה.
מבחן ההשפעה המותרת. לא כל השפעה אסורה, השפעה להוריש למוסד חיוני תחשב השפעה רצויה.
מבחן ההשפעה לטובת האחר. אם בסופו של דבר יירש אחר את כל העיזבון אזי הדבר פחות 'בלתי הוגן'.
מבחן ההיגיון שבצוואה. צוואה ובה היגיון המתיישב עם כלל הנסיבות, פוסלת קיום ההשפעה אסורה.
במקרה של הגברת מרום, פסק בית המשפט העליון על פי המבחנים דלעיל, שאכן הוקמה החזקה שיש סבירות שהופעלה כנגד המוריש השפעה אסורה, וזו לא נסתרה. לפיכך ביטל העליון את צוואת המוריש והעיזבון הועבר לקופת המדינה.
לסיכום יאמר שבעידן החדש, אשר בו תוחלת חיינו גדלה והולכת, וקשישים רבים נעזרים לשם תפקודם היום
יומי בעובדי סיעוד המלווים אותם לאורך כל היממה, נודעת חשיבות עליונה לשמירה על כך שנסיבות אלה לא ישמשו בסיס להפעלת השפעה אסורה על מי שאינו יכול שוב לשמור על שלו.
המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד העורכי דין בר-לב רייך ושו"ת
למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה, ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים
בטלפון: 054-2473786.
Comments