הצרכים ההכרחיים של קטינים, צרכים אותם אמורים לשלם הורי הקטינים שהתגרשו (בהתאם ליחס זמני השהות של הקטין עם הוריו ועל פי יחס ההכנסות שלהם), כוללים דיור (שכר דירה והוצאות דיור השוטפות לרבות אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, חשמל, תיקונים ארנונה וכו'), מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות חינוך בסיסיות, בריאות ותחבורה. השיעור בו מחויב הורה לתשלום עבור דיור הילדים, משתנה בהתאם למספר הילדים. כשמדובר בילד בודד הנותר לגור עם אמו, ישלם הגרוש 33% מעלות הדיור, כשיש שני ילדים ישלם הגרוש 40% וכשיש שלושה ילדים או יותר יסתכם התשלום ב-50%.
עולה השאלה האם תשלום משכנתא, אותה משלמת האם לדוגמא על דירה שרכשה, אמורה להיות מובאת בחשבון בעת קביעת היקף ההוצאות ההכרחיות או לא? אם כן, אזי אמור האב לשאת בחלקו היחסי גם בהוצאה זו, אך אם לא כך הרי שיש לראות בתשלום משכנתא על ידי האם רכיב הוני כלומר, התשלום אינו בבחינת הוצאה הכרחית אלא יש לראותו כתשלום בגין רכישת הדירה' ואז אין הגרוש חייב להשתתף בתשלום זה. שאלה זו נדונה במספר פסקי דין ולא בכולם התקבלה החלטה זהה. היות ונושא זה לא קיבל מענה חד משמעי במסגרת החוק תקדימי מחייב של בית המשפט העליון, לא ניתן לקבוע חד משמעית כיצד להתייחס לתשלומים המשולמים על ידי מי מהצדדים בגין החזרי המשכנתא לבנק.
סוגיה מעיקה נוספת המתעוררת לעת פירוק התא המשפטי עוסקת בשאלה כיצד תחולק דירת הגרושים ביניהם. מצב זה מאופיין בקושי הניצב בין כל שני שותפים בנכס מקרקעין המעוניינים לחלק ביניהם את רכושם. בפני שותפים אלה ניצבים מספר פתרונות כלהלן:
1. למכור את המקרקעין ואז לחלק התמורה בין הצדדים על פי ההסדר שנקבעו בהסכם הגירושין.
2. אם רק אחד מבני הזוג מעונין במכירת הדירה ורק הוא מגיש תביעה לפירוק השיתוף (מכירת הדירה בכפיה), נוטה בית המשפט להכיר בעקרון הקבוע בחוק המקרקעין לפיו יש זכות לרוצה בכך לפרק את השיתוף בכל עת. אולם אז יש לוודא מציאת פתרון הולם לילדים למדור חילופי.
3. אופציה נוספת מאפשרת העברת זכויותיו של אחד מבני הזוג בדירה לבן זוגו, בתמורה לקבלת הטבות כלכליות בנכסים אחרים. אם העברה זו נעשית אגב גירושין, אין היא נחשבת לעסקת מכירה לצורכי מיסוי מקרקעין, והחוק מעניק פטור ממס שבח וממס רכישה לקונה הדירה.
4. אפשרות נוספת קובעת שאחד מבני הזוג ימשיך לגור עם הילדים בדירה המשותפת ואילו בן הזוג השני יעבור לדירה אחרת.
מחקרים מלמדים, שאחוז ניכר של מתגרשים, בעיקר אלה שטובת הילדים לנגד עיניהם, מעדיפים ליישם את האפשרות הרביעית, היינו לאפשר להורה המשמורן להמשיך לגור עם הילדים בדירת הצדדים עד הגיעו של הבן הצעיר לגיל 18, ורק אז למכור את הדירה ולחלק את התמורה בין הצדדים. יישום פתרון זה מחייב התייחסות לשאלה האם זכאי מי שעזב את הדירה לטובת בן זוגו ולטובת הילדים לתשלום בגין דמי שימוש שעושה הנותר בדירה בחלקו של זה שעזב.
בפסק דין שנתן כבוד השופט גייפמן, בתביעה להכיר בזכותו של גרוש לדמי שימוש מגרושתו עקב שימוש שעשתה האישה בדירה, מנה כבוד השופט כללים כלהלן:
1. כדי לחייב בן זוג לשלם לבן זוגו שאינו מתגורר עוד בדירה בדמי שימוש, יש להוכיח שמי שהתגורר בדירה מנע פיזית מבן הזוג האחר לגור בה. אם עזב בן הזוג את הדירה מרצונו-אין חבות לשלם דמי שימוש.
2. אם בן הזוג הנותר בדירה המשותפת זכאי על פי החלטה שיפוטית למזונות ומדור מבן הזוג שעזב את הדירה לא יחוייב הנותר בדירה בדמי שימוש.
3. אם בן הזוג שאינו מתגורר בדירה הורחק מהדירה המשותפת בצו מניעה או בצו הרחקה-אין חבות לשלם דמי שימוש.
4. אם בן הזוג שאינו מתגורר בדירה ויתר על תביעה לדמי שימוש במפורש או בדרך של התנהגות-אין חובה לתשלום דמי שימוש.
5. אם בן הזוג שעזב את הדירה טען במסגרת תביעת המזונות שהוצאותיו גדלו עקב עזיבתו את הדירה וטענה זו הובאה בחשבון בשעת קביעת היקף המזונות, לא יוכל עוזב הדירה לבקש דמי מזונות.
בכל מקרה מורכבותה של הסוגיה נשואת מאמר זה ממחישה עד כמה חשוב להתייעץ עם ממחה מתחום דיני המשפחה טרם קבלת החלטות.
המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה), ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786
Comentários