הוצאת דיבה היא עילת תביעה

גם בין בני משפחה

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו "עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". החוק קובע כי פרסום לעניין לשון הרע יחשב פרסום "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה צליל וכל אמצעי אחר".

לא תמיד ימוצה הדין עם המוציא דיבה על חברו ולעיתים הוא יזוכה. החוק קובע שאם האמור בפרסום הוא אמת, ואם היה בפרסום עניין ציבורי או אם הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע יהיה הנאשם מוגן, הוא לא יחויב בפלילים, ולא יחשב לו פרסום הדיבה כעוולה אזרחית. דוגמה להגנה זו גלומה בפסק דינו של תושב כוכב יאיר-צור יגאל מר יובל צור, שזוכה מאשמת הוצאת דיבה בתביעה שהוגשה נגדו לאחר שאמר דברים הקשורים לתפקוד חברה שבצעה בדיקות קרינה במוסדות חינוך. דברי התושב כללו, לדעת החברה הבודקת, הוצאת דיבה כנגדה. בפסק דינו קבע השופט אלדד נבו כי הנתבע זכאי להגנה משום שדבריו הינם בבחינת פרסום אמת והיה בהם אינטרס ציבורי. עוד קבע השופט כי הנתבע זכאי להגנה היות והפרסום נעשה לשם הגנה על בריאות ילדיו והוא בגדר הבעת דעה על התובעים שפעלו בשירות הציבור, על פי הזמנת המועצה המקומית. (הנתבע, שזוכה הן בערכאה הראשונה והן בערעור בבית המשפט המחוזי ושנפסקו לטובתו הוצאות משפט, היה מיוצג על ידי עורכי הדין איל בר לב-ואלי רייך). יצוין כי החוק מפרט רשימת הגנות נוספות העומדות למי שהוציא דיבה רעה שאינה מפורטת במאמר זה.

עד 1965 ברור היה שדברים שנאמרו בין בני זוג לא ישמשו בסיס לתביעה בגין הוצאת דיבה. עד אז נשען המחוקק על האמור בספר בראשית "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". וכשם שאין יחיד יכול לתבוע את עצמו, כך לא יוכלו בני זוג לתבוע איש את רעהו. על בסיס זה ייחסו המחוקק ובתי המשפט מעמד שונה ומיוחד לשיח בתוך המשפחה, ולא אפשרו הטלת אחריות משפטית בגין דיבורים בין אדם לבן זוגו.

בשנת 1965 נמחקה מחוק איסור לשון הרע ההנחיה המונעת מבן זוג הגשת תביעת הוצאת דיבה נגד שותפו לחיים, על בסיס דברים שאמר בחיק המשפחה. מחיקה זו עוררה שאלה האם חסרונה של הנחיה בדבר איסור הוצאת דיבה כנגד בן משפחה מהוה פתח המאפשר תביעה כזו, או שהמחיקה בטעות יסודה והיא מותירה מרחב ריק אותו אמור בית המשפט למלא כהבנתו ויהיה הדבר נתון להחלטת בית המשפט בכל מקרה בהתאם לנסיבות שבהן נאמרו הדברים (בלשונם של המשפטנים השאלה היא האם בפנינו 'הסדר שלילי' המאפשר הגשת תביעה כאמור, או שמא ניצבים אנו בפני 'לקונה בחוק' אותה אמור בית המשפט למלא כהבנתו).

במשך שנים נדונה שאלה זו במוסדות האקדמיה בלבד, והיא שמשה חומר לניתוח אקדמי משפטי. לאחרונה הגיע נושא זה לפתחו של בית המשפט שדן בסוגיה.

כבוד השופט אילן רונן מבית משפט השלום כתב שהלכה היא שהדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי, זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה. פרשנותו של חוק איסור לשון הרע מחייבת איפה איזון בין זכויות שעיתים חיות בהרמוניה זו לצד זו ועיתים מתנגשות זו בזו. כך העימות האפשרי בין הזכות לשם טוב לזכות לחפש הביטוי. וכך גם ביחס לזכויות נוספות, ובמקרה שלנו הזכות לחיי משפחה. לדברי השופט השיטה המשפטית בישראל רואה בשמירתו של התא המשפחתי אינטרס חברתי חשוב. בהתאם, יש שוני בין ההתייחסות לה אנו מצפים שתהיה בין בני זוג בתוך המשפחה, לבין התנהלותם מחוץ לתא המשפחתי. יחסי האמון בין בני זוג עומדים בלב יחסי הזוגיות. העברת מערכת יחסים לפסים פורמליים, כזו שקיימת בשגרה בין אדם לאחר, אינה מתיישבת עם ייחודו של התא המשפחתי . האתגרים השוטפים שבפני בני זוג, תִחְזוקת הקשר, ניהול משק הבית, הקריירה המקצועית וגידול הילדים, מהווים 'כור-היתוך' למיזוג אישיותי. הזהות הנפשית של בני הזוג משתנה עם הזמן. מבּריוֹת נפרדות הופכים בני הזוג לתא משפחתי אחד. בני זוג משתפים זה את זה במחשבותיהם וברגשותיהם על אודות הסובב אותם. במשפחות רבות, בני הזוג קוראים האחד את השני כספר פתוח ואנו אמורים לראות אותם כאחד. הניסיון להפריד בין בני זוג בכל הנוגע לפרסום לפי חוק איסור לשון הרע אינו מתיישב עם תפיסת מערכת היחסים שבין בני הזוג ועומד בסתירה לאינטרס הציבורי. תפיסת בני הזוג כאחד, משמעותה שחילופי דברים ביניהם שונה מהעברת דברים לאדם אחר ואינה בגדר פרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינה קבעה כבוד השופטת אביגיל כהן הלכה שונה חלוטין, ממנה עולה שלשון הרע הינה עילה לתביעה גם אם נאמרה בתוך כותלי המשפחה.

וכך כתבה כבוד השופטת: הגם שהניתוח שערך בית משפט קמא יש בו מן ההיגיון, המסקנה היא מרחיקת לכת. אין לקבוע שכל חילופי דברים בין בני זוג לא יקיימו את יסוד ה'פרסום'. טוב להשקיף על מערכת יחסים בין בני זוג כמערכת שכולה אהבה, אחווה, ורעות, אך לא תמיד כך קורה. בפועל המציאות טופחת על פנינו.בתי המשפט עמוסים בתביעות לשון הרע המוגשות על ידי בן זוג אחד נגד משנהו, וכן בתביעות בין קרובי משפחה שונים. קביעה ולפיה חילופי דברים בין בני זוג לא יכנסו להגדרת פרסום רק בשל היותם בני זוג היא מרחיקת לכת. אין לחסום תביעה בשל היעדר יסוד פרסום רק בשל כך שמדובר בבני זוג. לפיכך, "הנימוק ולפיו לא התקיים יסוד הפרסום אינו מאומץ על ידי".

הוא שנאמר בספר משלי "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". היינו 'פליטת פה' שאינה ראויה, במזיד או אף בשוגג, בשיח ביו בני זוג האחד כנגד רעהו, כנגד חותן, חותנת או קרוב משפחה אחר, עלולה לעלות למטיח אותה ביוקר רב בבחינת מילה בסלע שתיקה בשניים.

 

 

המחבר, עו"ד אלי רייך, רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה), ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים מקיפים נוספים.